שבעת השערים 

הזמן אין לו מהות וצורה
הוא חומק וגולש בין אצבעותיך
כמו גרגרי החול
ואתה מרחף בין הגרגרים עצמם.

על הזמן
עיט צהוב מקור
השמאן המהלך בין השמשות


היא פותחת את השער הראשון לאט, עכשו כשהשער פתוח היא רואה את השביל מתמשך ישר. בשני צידי השביל יש אבנים לבנות עגולות. היא מתקדמת על השביל ומבחינה שצועדת היא יחפה ותוהה היכן השאירה את סנדליה. מגע השביל בכפות רגליה חמים והיא ערה לכך שהחום גובר והיא מתחילה לרוץ, בתוכה תחושה שעליה למהר ולצאת מהמקום הזה שאינה יודעת מהו.
היא רצה ורואה את השער השני, יודעת שהוא סגור אבל גם יודעת בבטחון שאינו נעול ושייפתח בקלות. כן, מגע קל של כף ידה על הידית והשער נפתח לרווחה והיא עוברת.
מאחוריה היא שומעת רעש של קריסה וניפוץ ואינה מעיזה להביט אחורנית.
כשהיא צועדת עכשו בשביל מרחפים סביבה פרפרים, המוני פרפרים, בכל מיני צבעים, לבנים, צהובים, כתומים, ורודים, סגולים, כסופים וזהובים. מאחוריה השער בו נכנסה נסגר לאיטו והיא מתקדמת בדרך החדשה. ספירלות של אור נעות סביבה והיא מהלכת ביניהן, נעה בתנועות מעגליות כמו יודעת שאל להן לספירלות לגעת בה. יודעת שהיא בדרך אל השער השלישי והפרפרים מלווים אותה כעננים צבעוניים. עכשו היא כבר יודעת איך ייראה השער השלישי, היא יודעת שהוא קרוב. הפרפרים מתחילים להעלם כמו מתמוססים, מתפוגגים ואתם גם ספירלות האור, הנה כבר נראה השער השלישי עשוי מוטות, מוטות, מחוברים שתי וערב כרשת ארוגה.
לאיטה היא פותחת את השער, הוא כבד ועליה למשוך בחוזקה והוא נפתח, היא עוברת דרכו ועומדת על הדרך השלישית.
הדרך השלישית נעה כמו נחש, לא נחה לרגע, עליה להחליט היכן להניח את כף רגלה.
סביבה נשמעים בחלל האוויר קולות, מעין קולות צחוק אך הצחוק אינו נעים, אינו כצחוקו של תינוק שאתה מתמוגג מצחוקו כאשר אתה שומע אותו. היא מתקדמת לאט, רגל אחרי רגל, תוהה אם עליה לרדת לשוליים, אך השוליים נראים בוציים ומעלים אובך והיא מבינה שעליה להמשיך על השביל המחוספס שנע וזע כל הזמן. צעד אחר צעד כשהקולות סביבה, משהו בתוכה מתמרד, רוצה לזעוק. והיא עוצרת, עומדת על השביל, פותחת פיה וזועקת, בכל עוצמתה והשביל מתייצב והקולות נעלמים והבוץ המעלה אדים בצידי הדרך מתפוגג גם הוא. היא נושמת נשימה עמוקה ורואה עכשו במרחק לא רב את השער הרביעי ויש בו אור שמרצד. היא מאיצה את צעדיה.
כשהיא מגיעה אל השער הרביעי ומנסה לפתוח אותו הוא אינו נפתח בקלות. היא מנסה בכוח למשוך, לנענע, אך השער אינו נפתח וכשהיא עוצרת לשניה לנשום נשימה עמוקה לפני הנסיון הנוסף, משהו בתוכה לוחש לה, אל תילחמי בשער, לא בכוח, ראי בדמיונך כיצד הוא ניפתח. בעוד הקול מלחש, עצמה עיניה כולה התכווננות והשער ניפתח לרווחה.
כאן אין שביל או דרך, סביב סביב מדשאות ירוקות מלאות בבני אדם, ילדים, צעירים, קשישים, כל הגילאים. היא נבוכה, מבולבלת מכל הצבעוניות סביבה, מהקולות, מהתחושות שנוגעות בה. עוברת בין כרי הדשא, פוגשת אנשים, מחייכת. על אחד מכרי הדשא יושבת קבוצת ילדים והיא מצטרפת אליהם. הם במעגל מקשיבים לה והיא מספרת להם סיפור ועוד סיפור ועוד אחד ?
הלילה יורד והילדים נרדמים במעגל, על הדשא. היא קמה ויודעת שעליה להמשיך. מרחוק בין גבעות הדשא באפלולית היא רואה נצנוץ של אור וממהרת אליו. מתקדמת, עוקבת אחרי האור, לא מסירה עיניה ממנו שמא לשניה תסיט מבטה והוא יאבד. ככל שהיא מתקדמת ומתקרבת האור גדל ונעשה ברור יותר ויותר, והיא מבחינה בצורתו של השער החמישי.
השער החמישי צורתו עגולה וסביבו נעות צורות אווריריות כצעיפים, השער פתוח, עליה רק לעבור דרכו.

קליק... קלק... קליק...
כפכפי העץ שלכפות רגליה משמיעים נקישות מזמרות. השביל הוא שביל אבנים לבנות עגלגלות וחלקלקות וכפכפי העץ נוקשים ומתנגנים. האוויר קריר ורוח נושבת, מאין מגיעה הרוח - חושבת לעצמה ואינה יודעת. צעיף תכול על כתפיה וקצותיו מתבדרים ברוח ככנפי מלאך. היא מתבוננת סביבה, אין הרים או עצים, או עמק או אגם, מישור שטוח סביבה, מישור רחב ידיים ורק היא והרוח הקלילה, הקרירה ונקישות כפכפי העץ על שביל האבנים העגלגלות, הלבנות?
קליק... קלק... קליק...
מתרכזת כולה בשביל האבנים, מתבוננת והשביל עובר שינוי, האבנים הלבנות הולכות ונעשות שקופות וכמו נמסות ונעלמות, השביל נעשה משטח שקוף כזכוכית והיא חוששת שמא כפכפי העץ ינפצו את הזכוכית. היא עוצרת, חולצת את הכפכפים, קושרת ביחד את הרצועות התכולות, מניחה על כתפה וממשיכה יחפה. תחושה מוזרה היא לצעוד על מישטח זכוכית קריר וחלק. היא רוצה שהדרך תסתיים כבר, רק חשבה והשביל הפך למשטח מרוצף אבנים מסותתות. כפות רגליה על הדרך, צעדיה בטוחים, נשימתה איטית ורגועה ומתחת לשביל האבנים המסותתות היא חשה את האדמה נושמת איתה והיא מרגישה בטוחה. היא עייפה אך יודעת שעליה להמשיך ולהתקדם. יש בי את הכוח לעבור את המסע הזה, היא אומרת לעצמה ורואה את השער השישי.

את כפכפי העץ עם הרצועות התכולות היא מניחה בצד הדרך. השער השישי עטוף גיצים וזיקוקים שמתעופפים מתוכו החוצה. השער עצמו עשוי רשת קורים שנעה כצמצם, נפתחת ונסגרת לאט. עליה לעבור בפתח, בצמצם שנסגר ונפתח. עלי למצוא את הרגע המתאים, חושבת וצועדת מעט אחורנית, מתבוננת, נושמת נשימה עמוקה ומזנקת קדימה, מתעופפת אל צידו השני של השער דרך הצמצם של רשת הקורים. מגלה שהיא צונחת לתוך תהום, צונחת עוד ועוד.
משהו מכביד על ראשה והיא מגלה בעזרת מגע אצבעותיה שכתר כבד מונח על ראשה, שחררי את הכתר, היא שומעת קול בתוכה. אוחזת בכתר, מסירה אותו ומתבוננת בו תוך כדי שהיא מודעת לנפילה לתוך התהום שנמשכת ונמשכת. הכתר מרהיב, משובץ באבנים יקרות. לאט היא נותנת לכתר להישמט מתוך כפות ידיה והוא צונח לתהום. היא מונפת מעלה כמו מחוברת למצנח בלתי נראה והיא דואה בשמיים כחולים ללא ענן, מעלה אל פסגת ההר.

כאן השער השביעי והנשר מתבונן בה במבט חודר היישר לתוך ליבה והלאה. מתכופפת ומרימה שלוש נוצות מתוך הקן הגדול ושוזרת אותן בשערה, מחייכת, אני מוכנה אומרת ללא קול ועולה על גב הנשר שפורש את כנפיו וממריא עמה אל על. עכשו אחרי השער השביעי נחים הערפילים, צעיפי ערפל מכסים את הנוף סביב, נעים ומתחילים להתפוגג לאיטם.
היא יודעת שעוד שערים מופלאים ממתינים מעבר...